לאכול לשתות לאהוב

יש כמה שפות בינלאומיות, שעובדות בכל מקום, שפת החיוכים והמחוות, שפת הריקודים והמוסיקה, שפת המגע והסימנים ושפת הילדים.  בתור ילד לא זכיתי לטייל בחו"ל וכיום אני חווה את העניין דרך הבנות שלי שבכל יום חושפות פלח של עצמאות ושל שליטה בעצמן ובסביבה, אנחנו מתירים להן כמובן את החופש הזה, אמנם בחשש סמוי אך עם המון גאווה, בעיקר לאחר שהן מצליחות להסתדר, מוצאות את הדרך, קוראות את תמונת המצב או שפשוט משיגות מה שהן רוצות בדרכן שלהן. הבנות מובילות את הטיול, אפילו שאנחנו תכננו אותו, היצרים שלהן, הכוחות והרצונות שלהן מנווטים את הפעולות של כולנו בתוך התוואי הכללי של המסלול. והן מפתיעות אותנו ברצון הלא פוסק שלהן לטפס, לשחות, לרכוב, לגלות, לבדוק, לשאול ולהיות בטוחים שמיצינו את השטח. החלק הקשה בטיול הוא הנסיעות. אין המון כאלה, אבל מדי כמה ימים יש נסיעה של 4-5 שעות, הן מתכוננות אליהן בדריכות רבה וזה המקום להודות לאלוהי הטאקי, הקלפים, המלחמה, הצ'יט, הרביעיות, משחקי המילים, ארץ עיר, נחש מי, שחמט, דמקה, טאבלט, סמארטפון, שירי ארץ ישראל, חוברות ספרים, אופני-רגליים, צביטות, מכות, ריבים, איומים, ברוגז, השלמה, רוח שטות, איבוד עשתונות, בהייה ושינה. אין על שינה. שקט צרוף של חצי שעה בלי תופעות לוואי.  הנסיעה\ההליכה ממשיכה עד שאביגיל עושה פרצופים של 10 אחוז סוללה והגיע הזמן לאכול. כשכל אחת אחרת זועקת לאוכל באופן פתאומי, זה אומר שאפשר למשוך עוד קצת עד המסעדה הטובה הבאה אבל אצל אביגיל זה יורד מהחיוך הנעלם עד שמיטת כתפיים והאטת צעדים כאילו האפליקציות השונות בגופה מצמצמות פעילות עד מילוי אנרגיה. במצב כזה הפתרון היעיל ביותר שגילינו הוא ג'ירוס ! במילים אחרות לאפת שווארמה קטנה ( חצי מהארץ ) שלהפתעתנו הפכה ללהיט הטיול. אנחנו רק שואלים מי רוצה ג'ירוס ועיני הבנות זורחות כמו לפטופ שחובר לחשמל. מעולם לא ראיתי את הבנות שלי טורפות משהו עד תום כמו את הג'ירוס הזה. בדמיוני אני רואה את דוכן הג'ירוס הישראלי שלי עובד ללא הרף ליד ג'ימבוריה מקומית, וכבר אני מתעייף מהמחשבה על עבודה וזונח אותה כדי ללקט פתיתי בשר אבודים מהאיזור של איילת שמחזיקה את הג'ירוס ביד אחת ובקבוק מים ביד השנייה בזמן שהיא מגלגלת תובנות מהחופשה ביוון תוך כדי ריקוד על רגל אחת ומאפשרת לחלקי לאפה להתעופף בפיזור אחיד מסביבה.

הג'ירוס הזה טעים רצח ! בכלל הכל פה טעים בטירוף, אתה קונה נקטרינה או תפוח והטעם שלהם גן עדן, איכשהו מרגיש הרבה יותר טעים מהארץ, טבעי יותר, עסיסי יותר ואני בטוח שזו לא רק אשליית הטיול\חופשה\הרוגע הפנימי  שגורם לי  להרגיש את זה. נירית מסכימה איתי שהטעם טוב יותר. כבר בארוחות הראשונות שהזמנו בכפרים באיזור ההררי הופתענו לגלות את המנה המובילה שם בכל מסעדה "צלעות טלה", לעזאזל הם עושים אותה טוב היוונים האלה. גם הטזאזיקי מצוין, פרחי הזוקיני הממולאים אליליים, הפטריות הממולאות מעולות, אפילו הסלט היווני הכי סתמי שאנחנו מזמינים כמעט בכל ארוחה מקבל טוויסט מטריף עם לבנת גבינת הפטה שמעליו. וכל ארוחה במסעדה מסתיימת בקינוח בקיצור האוכל פה טעים ביותר וכשהוא משתלב עם רוח אביבית וים טורקיז הוא גם נטמע טוב יותר.

היוונים כל הזמן מחייכים אלינו, כבר תיארתי את אדיבותם והרצון שלהם לארח כמיטב יכולתם, אבל זה מעבר לזה, ניכר שהם נהנים מזה, הם שמחים שאתה שמח, טוב להם כשטוב לך, הם קופצים כשאתה מבקש משהו ועושים את המקסימום כדי לאפשר את מבוקשך. מאידך אם אין להם, הם לא נבוכים, הם מחייכים ואומרים "אין לנו" וזה מרגיש לגמרי בסדר, כאילו, באמת אנחנו לא ממש צריכים את זה ואפשר גם לחייך ולהנות ממה שיש. שזה תמיד נכון. אבל כמו שאמרתי הנדיבות שלהם זורמת כמו מים. ועוד דבר זורם כמו מים, במיוחד בכפרים באיזור ההררי וזה מים.  כשטיילנו בכפרים הראשונים בקרפיניסי ופפיגו וגם בחצי האי פליון, לאורך כל הדרך אפשר לשמוע פכפוך מים עקבי ומרגיע, בנסיעה על צלע הר אנחנו עוברים מעל נהרות, בטיולים הרגליים אנחנו צועדים בתוך נחלים ופלגים ומשתאים לפני מפלים עצומים וקטנים. המים קפואים, הם זורמים מראשי ההרים שמשליגים בחורף ( רוב המקומות הופכים לאתרי סקי ) והמים זורמים ללא הפסקה ולכן הם נקיים וטובים לשתייה בכל מקום. אנשי הכפרים השכילו לעשות וניתבו את חלק מהפלגים לצנרת הכפרים ויש להם מים נקיים הזורמים כל הזמן, חלק מהפלגים נותבו לברזים הזורמים תמידית בכיכר המרכזית בכפר וכל מי שרוצה למלא את בקבוק המים שלו או לשתות לרוויה יכול לעשות זאת בכל עת.

לכל הכפריים בלי יוצא מן הכלל יש גינת ירקות ועצי פרי, ובכל ביקור בוקר או ערב הם עוברים עץ עץ וערוגה ערוגה ובודקים את מצבה של הצמחייה, היא משרתת אותם והם משרתים אותה, סימביוזה. בכל פעם כשיצא לנו לשבת על קפה של בוקר ולהביט בביקורים הללו, נגשו אלינו בעלי הגינות ובידיהם פירות שונים לכבדנו. תפוחים, מלון, ענבים, גרגירי גינה מתוקים, סוג של בֶרִיז מסויימים, מלפפונים, עגבניות וממש בזמן שאני כותב מילים אלה פונה אלינו השכנה שראתה אותנו יושבים בחצר, וביוונית רהוטה הציעה לנו את כפותיה המלאות בתאנים עסיסיות וטריות שקטפה זה עתה. ומה אומר.. הן פשוט מעולות !

ולסיום  צִּ'יפוּרוּ !  (במלעיל)
כולנו מכירים את קוריוז האוזו ביוון, וכחוקר קוריוזים קניתי בקבוק אוזו קטן יחד עם הבירה היומית ושמחתי את נפשי בשוט קצר. בטברנות המקומיות בכל עיירה וכפר אפשר לראות קשישי הדירקטוריון המקומיים יושבים בחברותא כשעל השולחן תריסר כוסות  שוט קטנים של צ'יפורו וקיסמים פזורים על צלוחיות מאזטים של חתיכת דג, חמוצים מקומיים וזיתים. באף תפריט לא זיהיתי במפגיע את האוזו ורק בתחתית המשקאות הופיע הצ'יפורו. לקח לנו זמן להבין שזה השוט שעליו יושבים ותופסים ראש. בצאגאראדה התחנה האחרונה שלנו בכפרים המארח שלנו בהוסטל היה מפנק בצורה לא נורמלית, אבל גם חצי שיכור בדרכו, בואו נאמר שהטיפה המרה הייתה מתוקה לחיקו. הוא קלט שאני שותה בירה בערב, מיד הלך והביא שלושה שוטים של צ'יפורו שהוא מכין בעצמן ואחר כך ליקר דובדבנים שאישתו מכינה והלילה הזה סימן את הקריצה שלו (תרתי משמע) ללילות הבאים, בכל ערב ישבנו ושתינו סוג של אוזו מקומי עד שרוחות ליליות הניסו אותנו רוויים ושיכורים קלות לחדרים לשנה עריבה. יחי הצ'יפורו !

יש לי חבר בזגורה

אני רוצה להיות יווני, או לפחות ישראלי יווני כי להיות יווני אמיתי דורש תכונות שאין לי או יותר נכון, בלהיות ישראלי יש המון תכונות מיותרות. מבולבלים ? גם אנחנו.  היוונים פחות.  כל כך מדגדג לי במקום לכתוב את השורות הללו להתחיל ללמוד על כוורות ועל גפנים. בא לי להחזיק בכוורת ולאלף כמה דבורים להטיל את הדבש שלהן בחצר שלי ממש עשרים מטר מסוכת הגפן הנדיבה מאחורי עץ התפוחים. החלק הקשה לדעתי יהיה לטפל טוב בעיזים, זה דורש למידה והשקעת זמן ומידה לא מבוטלת של סבלנות ואהבה. חלב עיזים לא מגיע כל כך בקלות ואת הגבינות שלי אני חובץ רק מחלב עזים כמובן. אני לא מתכוון למכור שום דבר, לא את החמוצים, לא את הלחם ולא הביצים של תרנגולות החופש שלי. רק לעבוד איתן יחד במשק ולגדול יחד. רק המחשבה על זה מרגיעה אותי.

ליוונים הכפריים יש שלווה בעיניים, משהו שאי אפשר לכתוב עליו במילים, התיאור "אין לחץ" לא מתחיל אפילו לגעת בציר השלווה שמסביבו מתלפפים שאר חייהם. כבר שבועיים בכפרים ועוד לא ראיתי אדם אחר ממהר, או חלילה מאחר, ההתנהלות היא שקטה ורגועה ומחויכת עד שישראלי כמוני היה קורא לה אפילו 'בעצלתיים' במקום 'בעדנה', כי ככה חונכתי. אולי ה"בעצלתיים" מגיע גם מקנאה ואולי מההשוואה המתבקשת בין אורח החיים שלי לשל הכפרי היווני יהיה מאיזה מעמד שיהיה. היוונים הכפריים עובדים מעט, (לא לדעתם אגב) אפשר לראות פועלי בניין יושבים ליד בית ומדברים ( בכל שעה שעברנו שם ), עובדי תחזוקה בהפסקת סיגריה של שלוש שעות, הרבה פעמים גם בלי הסיגריה, העובדים בחופים שכובים על ערסל, בעלי חנויות ומסעדות פותחים בעשר ויושבים להם בכייף על קפה בחוץ עם השכנים עד לפחות 2 בצהריים, אז הם צריכים לנוח 4-5 שעות כדי לחזור לשתות קפה של ערב מבערך 7 עד 12 בלילה. גם עניין ההגדרות שלהם לערב ולילה הוא שונה, מכיוון שמחשיך פה בעשר בלילה וגם ככה אין להם למה למהר או לאחר אז מה זה משנה.

בתור מוח יהודי-ישראלי-תזיזיתי המחשבות השניות שעברו לי בראש היו "בטח אחרי שבועיים הייתי משתגע משעמום" אבל המחשבות השלישיות הביקורתיות יותר טענו ש: מהו בעצם שעמום ? זו מילה שהמצאנו כדי שלא נוכל להנות מהרוגע.  כדי שנקדש את העשייה השוטפת והתכליתית, כדי שלא יהיה קיים דבר כזה "חוסר עשייה".  למילה 'שעמום' יש קונוטציה שלילית מכל אופן שבו נבחן אותה. בתרבות שלנו המערבית\ישראלית, שעמום= קושי, שעמום=בטלה, שעמום=חוסר יעילות, שעמום=מקור לזיהוי עצלות. 
בכפר הגדול "מצובו" אחרי ארוחת ערב מוקדמת בתשע בערב, נאספים בכיכר המרכזית המונים מאנשי הכפר , מבוגרים, קשישים ובעיקר ילדים ויושבים על ספסלים ומדברים אחד עם השני, צוחקים, מסכמים את היום או השבוע או משהו אחר, בעוד הילדים מתרוצצים וממציאים משחקים דמיוניים או ידועים על רצפת האבנים הלא שטוחה והלא מסותתת של הכיכר. אף לא סמארטפון אחד נשלף , שלא לדבר על מכשיר טכנולוגי או מסך אחר. האנשים פשוט נהנו אחד השני. ישבנו קסומים והבטנו בהם כמו במחזה של חיינו מתחילת שנות השבעים בכיכרות המרכזיות של הערים בהם גרנו. חזרנו על החוויה עוד שני לילות נוספים , לבנות זה היה טבעי ולא שמענו מהן את המילים "משעמם לנו", הן התרוצצו ושיחקו, ואפילו נחשפו למשחק גומי ששיחקו מספר בנות בכיכר, הן כל כך התלהבו שרכשנו חוט גומי למחרת והתחלנו לשחק, ממש כמו בשנות השמונים בילדותנו.
איכשהו שאני כותב את השורות הללו אני מרגיש שכבר קראתי אותן באיזה בלוג טיולים על עולם שלישי , או מאיזה מניפסט של מטיף רוחני, יופי מה אני מחדש ? בעצם כלום ! אני רק מדבר על יוון 2016, מדינה אירופאית שנמצאת שעה וחצי מאיתנו, שותה את אותו קפה ואוכלת את אותם חטיפים שאנחנו אוכלים, אפילו צופה ביורו ובטלנובלות ספרדיות או רוסיות ביוטיוב בהמשכים. אבל עושה את זה ברוגע. ושלא נתבלבל, גם פה יש סרטן וצינטורים ובעיות השמנה ובעיות כלכליות וכו' . באף מקום בעולם האדם אינו חף מאלו. אבל משום מה נראה לי שיש פה הרבה פחות מאלה וגם אם כן אז הם מוקפים רוגע, וגפנים ופרחים וים בטורקיז.

קבלת הפנים היוונית היא מתחרה רצינית מאוד לקבלת הפנים הערבית או הדרוזית, המארחים היוונים יוצאים מגדרם כדי שיהיה לך טוב, זה מפליא אותנו מחדש בכל מקום שאנחנו מגיעים, כי אנחנו לא רגילים שטובים אלינו בלי סיבה, אולי כי שכחנו מהו שירות טוב (כשאני אומר שכחנו אני  מתכוון לזוגתי ולי ולא לכלל הישראלים, למרות ש... אתם יודעים). בכל מקום חדש שאנו מגיעים אליו המראות גודשים את הציפיות וגם אם במבט ראשון המציאות אינה כך, המפגש עם בעלת הבית והנכונות שלה שיהיה לנו טוב, מרימה את סף הסיפוק שלנו לשחקים. אין בקשה שהיא קשה מדי, או מסובכת מדי, אין שום דבר שעולה תוספת או שום רצון שנדרש עבורו טיפול מיוחד. הכל נענה בחיוב ובחיוך. איננו מהאנשים שדורשים אקסטרות או דברים מוזרים אבל בישראל גם עבור המובן מאליו הפכנו להיות אסירי תודה. וכאן אנחנו לא רק אסירים אלא שבויי תודה, תודעת השירות ורצון להקל ולעזור הן מהמיוחדות ביותר שנתקלנו בהם. דורה המארחת שלנו ב'קרפיניסי' נתנה לנו את המייל האישי והטלפון שלה לכל מקרה שנצטרך  במהלך הטיול ( אנחנו מתכתבים איתה בשביל הכייף, ג'ורג' מהכפר 'זגורה' בפיליון החליף איתנו וואטסאפ והתנדב לעזור בכל בעיה, אחרי שסידר לנו מרבד של הצעות לטיול ועזרה מיידית בכל מיני סידורים טכניים. בחור מדהים, גם איתו אנחנו מתכתבים. ויש עוד הרבה על הדרך שהיו חברים ליותר מרגע, ובטח נשמור איתם על קשר.  אני לתומי חשבתי שיהיה קשה יותר להגיע לרמת הכרות טובה כשאתה מטייל בתור משפחה ולא כיחיד, הילדות גובות מאיתנו אתרוב תשומת הלב ואנחנו נענים באהבה, זו הרי אחת ממטרות הטיול. אבל הנכונות של המארחים לעזור ולהיות משען לכל גחמה או בעיה, מקרבת אותם מהר מאוד לרמת חבר מקומי. הרגשה קסומה.

6 מעלות בפפיגו.

כשעולים להרים מזג האוויר הופך להרבה יותר נעים , המורה לגיאוגרפיה מבנינו מלמדת שעל כל מאה מטר שעולים מעלה מאבדים מעלה בודדה בטמפרטורה. פפיגו נמצאת בפיסגה קטנה של הר והלילה הראשון שלנו בפפיגו היה מרגיע בכל רמה אפשרית. נתחיל מהמקום עצמו שהוא גלולת הרגעה אחת ענקית, הרים וקניונים ירוקים מקיפים את כפר האבן העתיק שנבנה מאבנים מקומיות עם גגות צפחה בצבעים אחידים ונראה כי הוא פועם כלב האיזור המיושב כולו, 'מיושב' ? אולי מילה גדולה מדי.
בטיפוס הראשון של מכוניתנו לעבר העיירה הנידחת יש לומר, הנקראת אריסטי נירי ואני חשבנו לעצמנו מי בשם כל הקדושים מחליט יום אחד תמים לנסוע שעתיים אל תוך מעבה ההרים בדרכים לא דרכים ועובר לפסגה של איזה כפר שכוח אל כדי לגור בבקתת אבן ציורית.  בזמן שחשבנו על זה הגענו לעיירה עצמה, שהיא נחמדה אבל נראית באמת כמו כפר קטן הנמצא בליבו של הטבע הפורץ מסביב, הו אז גילינו יש לנו עוד חצי שעה נסיעה בפיתולי ההרים כדי להגיע לפפיגו. עכשיו רק הסבר קטן על הנקודה הזו. המפות אומרות שהדרך מאריסטי לפפיגו היא בין היפות באירופה. קטע של וידוי: אני יכול להבין למה. זוהי דרך עוצרת נשימה ואם הנשימה שלנו לא הייתה כבר עצורה היינו ללא ספק עוצרים אותה. עכשיו נחזור לנקודה.

יצאנו מקרפניסי שמחים וטובי לב סבורים שיש לנו 3 וחצי שעות של נסיעה בהרים עד למחוז החדש שלנו ועד לעיר הגדולה איונינה. לפני היציאה בדיקה בגוגל-מאפ הראתה שהנסיעה תארך 5 וחצי שעות.  לא ידענו איך להודיע את זה לבנות והחלטנו על לומר את האמת. טעות מרה ! בו ברגע צרבנו בתת מודע שלהן התניה לוגית בין התקף טראומתי ונסיעה ברכב. אתאר רק במשפט. הנסיעה הייתה קשה. מאוד. מאוד.
אחרי שעה : סיימו את כל הבטריות של כל המסכים.
אחרי שעתיים: רותם מעוכה, אביגיל בוכה, ואיילת בדיוק צריכה..( כל עשרים דקות הן מתחלפות בתפקידים)
אחרי 3 שעות: נירי מאחור, איילת משתוללת , רותם יושבת על אביגיל
אחרי 4 שעות :ראיון עם מלפפון בגודל חצי מטר
אחרי 5 שעות: אני מאחור מנסה לאחות את שברי המוטציות שהתפתחו שם.

בקיצור אחרי התברברות של שעה ומספר הפסקות דרך אפשר לומר שהיינו יום שלם בדרכים ולבנות לא היה אכפת משום המלצה או טיפ לדרך היפה באירופה.
אבל הגענו לפפיגו על אף כל אלה ויצאנו לטייל בה לחוקרה.
זהו אכן כפר ציורי ושלו, וזו הפעם הראשונה שאנחנו רואים תיירים אחרים. לידנו השתכנה משפחה הולנדית  נחמדה ובמרכז הכפר פגשנו קבוצה של שחקני תיאטרון מניו יורק שעושים איזה פרויקט תיאטרון עם ילדי הכפר בכל קיץ, זה שהילדים דוברי יוונית והמדריכים אנגלית לא הפריע לאיילת לבקש בעברית להצטרף להצגה. לאחר שנענתה בחיוב היא החליטה לשאול ילדה אחת מה עושים ובאיזו קבוצה להיות, אחרי שלוש פעמים הילדה אימצה אותה ולימדה אותה ביוונית את כל תפקיד. מי צריך גוגל-טרנזלייט כשיש לך חיוך ואמביציה.
אחרי שמיצינו את עניין ההצגה המשכנו לטייל בכפר ולהכירו, והזמנו טיול רפטינג למחרת, נירית שאלה אם צריך בגד ים ואולגה(בעלת חברת הרפטינג) ענתה שהמים קפואים, בערך 6 מעלות, אז אנחנו נקבל חליפות וציוד מלא. רותם שמעה על עניין ה-6 מעלות וכל פעם כשהמילה חליפת שיט או ציוד הופיעו בשיחה היא טרחה להסביר את עניין ה-6 מעלות. למחרת אחרי ארוחת בוקר אחת ושיט רפטינג משגע בנהר הצלחנו להכיר כבר חצי כפר, זינה שעובדת במקום האירוח היא חברה של יאניס הצעיר שהנהיג את סירת הרפטינג שלנו בפקודות בעברית (ק-דימה, א-חורה, פ-נימה) הם זוג צעיר שהחליטו לעבור לכפר ולדל בעצמם את המזון שלהם וכך לחיות בשלווה, עד שזה יתממש בצעדים קטנים היא עוזרת במלון והוא מדריך שיט. אולגה ויאניס הגדול ( יש פה הרבה יאניס וגם קוסטה) עברו לפה לפני 5 שנים עם רצון לפתוח עסק שיט ולחיות בשקט יחסי. אז זהו בואו נדבר רגע על השקט הזה.

היוונים מתגלים כאנשים רגועים במיוחד, לא לחוצים על שום דבר, הכל יהיה בסדר, התנהלותם רגועה ואיטית  הם נכונים לעזור לך בכל דבר שתשאל, ואם צריך הם יעזבו את מה שהם עושים עכשיו ( כי אפשר לעשות אותו גם אחר כך או לא בכלל) ויבואו איתך להראות לך, לכוון אותך והעיקר שתהיה מאושר. זה נשמע מעט אוטופי אבל כאן מגיע גם הקוץ שמי שרוצה יכול להביט עליו גם כפרח. היוונים לא עובדים ! כלומר הם יכולים, אבל למה להם? הם קמים מאוחר, חיים בקונכייה של טבע מאיר עיניים, מגדלים את הירקות בגינה שלהם ואה.. נכון להם גם חנות לפתוח... או מלצרות באיזו מסעדה או לסדר משהו באיזו משרה....אהההה זה יכול לחכות. זה מדהים ומעניין כאחד. דבר נוסף שמדהים אותנו כאן הוא הנדנוד הזה בין שתי התחושות, מצד אחד הכפרים מתנהלים כמו מדינת עולם שלישי בזה שהם מנותקים מעולם השיווק והכלכלה ובכלל מניצול דברים שיש להם, ומצד שני בכל קרן רחוב או שירותים ציבוריים מותקנים חיישני תזוזה וחיישני נפח שמדליקים אורות ופותחים דלתות בעצמם.

בחזרה לכל החברה שהכרנו עד כה. יצא כך שבכפר הייתה חתונה יוונית אמיתית, מסתבר שבחודשי הקיץ זה שכיח בכפר, אצל היוונים חתונה זה דבר גדול וכל הכפר מוזמן, אז הצטרפנו לתהלוכה ולחגיגה שלפני הכניסה לכנסיה וזו הייתה חוויה מוסיקלית ומסורתית מיוחדת במינה, אוספים את הכלה מביתה או בית הוריה בתהלוכה של כלי נגינה מסורתיים, חליל ובוזוקי ותופי  מרים, ורודים איתה ומסביבה בכל הכפר עד שמגיעים לפתח הכנסיה , שם מתחולל טקס העברתה מהמשפחה לחתן ואחר כך נכנסים לכנסיה לטקס הדתי. רוב הייוונים הם נוצרים אורתודוכסים וכמות המנזרים בכל צלע הר שני ממחישה את זה.

למחרת  יצאנו לטיולי גשרים משוגעים בכפרי האיזור: מונודנדרי, קיפי ווויטסה הנוף מרהיב לאורך כל הנסיעה והכפרים יפיפיים כאשר לכל אחד יש את היחוד שלו. בחזרה לפפיגו עשינו הפסקה ועצרנו להתרעננות ושחייה בנחל בו עשינו רפטינג באחת הנקודות היפות שלו ויצא כך שזוג אחר בא לעשות שם בוק טרום חופה. איילת מייד הוציאה טושים וחוברת מהתיק וציירה להם ציור,  שאם מדמיינים חזק אפשר לראות את עצמם על רקע הנחל בשקיעה. היא רצה אליהם ואמרה להם בעברית כמובן, בבקשה עשיתי לכם ציור ונתנה אותו לכלה שמאוד התרגשה ואמרה לצלם לצלם בוידאו את רגע הענקת הציור ואף הצטלמה עם בחיר ליבה מחזיקים את הציור של איילת כמו היה כתובה. לילדה אין גבולות והיא משאירה חותם בכל מקום.

ולסיום משהו קטן על פרפרים, דמינו לכם שבכל עת אתם מוקפים עשרות פרפרים צבעוניים המרפרפים בכנפיהם מסביבכם ויוצרים אווירה קסומה כאילו גם הדרך למטבח מהסלון נראית כמו הצעדה לחופה. אחד הדברים המבליטים את יופיו של הטבע במקום זה הוא נוכחותם של המוני פרפרים הנמצאים בכל מקום, בדרכים, בכיכר הכפר, במקום האירוח ובעצם כל הזמן ובכל מקום יש מסביבנו פרפרים, לפעמים הם נכנסים לחדרים פשוט מתעופפים להם. קסום.

נתחיל בקרפניסי

העיקר שאף אחד לא יהרוס את האווירה אומרת אביגיל , החברתית יותר מבין שלושתן, חשוב לה תמיד שאווירה תשאר טובה. ובינינו איך היא יכולה לא להיות טובה, אנחנו נרגעים עם כוסית לימונצ'לו  כשמולנו הרים ירוקים מהסוג הכי מרגיע שקיים, רוחות קרירות מלטפות אותנו והחום שהיה נחלת היום מחליף משמרת עם שקיעה ארוכה שמסתיימת רק ברבע לעשר בלילה, משהו שצריך להתרגל אליו. רותם אומרת שהיא לא מאמינה שהגענו רק אתמול, הספקנו כל כך הרבה מאז והיא באמת צודקת, זה נראה שאנחנו פה כבר שבוע אבל אחרי טיסה מדויקת אתמול וארבע שעות נסיעה מאתונה הגענו לקרפניסי עיירה קטנה שנמצא בעמק חלומי ומוקפת הרים ונחלים מכל מקום שתבחרו להסתכל. את פנינו בעיירה הקטנה קידמה סערת ברקים וגשם שוטף שאף אחד לא מבין מה הוא באמת קשור לחום יולי אוגוסט הזה.  גם כשהג'י-פי-אס הפסיק לעבוד בנקודה שהיינו צריכים למצוא את טירת ההפתעות שהזמנו, חייכנו כי נסענו בתוך תמונה אקספרסיוניסטית ,בתוך יצירת אמנות שהוכנסו אליה טבע אינסופי רחובות פסטורליים ובתים כפריים מצוירים מהאגדות. נסענו באיטיות בתוך העיירה מחפשים ומנסים לשאול עוברי אורח יוונים שאינם יודעים מילה באנגלית אבל מוכנים להסביר לך בהמון סבלנות איך להגיע לירח ובחזרה. אחרי חצי שעה של חיפושים עצרנו במלון בסביבה ופשוט התקשרנו לבעלת הבית שלנו שבאה בעצמה לקחת אותנו, כי מסתבר שהכתובת שלה קשה לאיתור.

בעלת הבית שלנו אגב נקראת דורה והיא מדהימה במלוא מובן המילה. היא הייתה לשירותנו בכל פיפס שחשבנו או לא חשבנו עליו. היא היתה מורה לאנגלית ולכן קל מאוד לתקשר איתה. הבית שלה ענקי והחדר שקיבלנו הוא בעצם  שני חדרים עם שתי מרפסות במרכז של גן עצי פרי מהמם ופינת חי שכוללת צבאים תרנגולות סוס וחמור. הבנות בהיי !  רק עכשיו איילת מסכימה לא לשאול יותר מתי מגיעים ליוון כבר?

הבית מרצה אותה והיא חותמת , שלום לך יוון. את הערב הראשון סגרנו בפיצה בעיירה קרפניסי שהייתה די ריקה לטעמנו , כלומר ציפינו לראות קצת תיירים פרט אלינו. יותר מאוחר דורה הסבירה לנו שזה אמצע השבוע והכל מתמלא לקראת הסופ"ש.

כשאתה ביוון נחש את דרכך ! שלטים זה לחלשים.

בערך כל אטרקציה שנמצאת באיזור דורשת הסבר של סיפור דרך מיתולוגי כדי לעצור בדיוק בפניה הנכונה או לפני השער שנראה כמו עשרות שערים לפניו.

כבר בארוחת בוקר שיתפנו את דורה בתכניות שלנו והיא נתנה לנו את כל הטיפים  האפשריים. אחר כך צחקתי איתה שכדאי שנארוז אותה איתנו. למרבה הפליאה היא הסכימה והייתה המדריך האישי שלנו לאורך כל היום. נסענו למנזר מריה בפרוסוס וטיפסנו למערה השחורה בטרק טבע מטורף בתוך יער עבות ופלגי נחל גועשים שיוצרים בריכות טבעיות בין הסלעים. הטיפוס מעלה הינו על שביל אבל בקטעים מסויימים יש סכנת דרדור לתהום גבוה במיוחד. עכשיו לך תסביר את הזה לאיילת שהתגלתה כמטפסת הרים מדופלמת, לא משנה כמה אני אצעק ...את לא רצה לפני .... את לא עוזבת את היד....תזהרי לא ל....  אל תקפצי מעל הסלע...וכו'  

הבנות עצמאיות מאי פעם, הן מרגישות את החופש הנושב בעורפן ואם איילת יכולה אז הי בטח כולן יכולות. הטיפוס למעלה העלה סיפוק רב בקרב כולנו, ואפילו שלא היו מים במערה בראש ההר ולא היו אטרקציות מיוחדות שאפשר לתפור עליהן סיפור מסגרת. איילת חילצה משחק טיפוס עם אבנים מתגלגלות מבין שני הפתחים של המערה. הבנות כמובן הצטרפו. 
בירידה מטה מצאנו שלוחה של הנחל שיצרה בריכה טבעית בין הסלעים , מייד התפשטנו וטבלנו את נפנו במים הקפואים, הבנות תחילה ואחר כך הצטרפתי אני ועד שלא נרדמו לנו הרגליים מקור לא הפסקנו להשתולל ולהנות מהטבילה באמצע היער. אושר עילאי.

הצטרפותה של דורה שדרגה לנו את הטיול בענק, היא הסבירה לנו הר בה דברים הקשורים למנטליות של המקום ולהיסטוריה שלו, אך בעיקר היא הראתה לנו איפה לעצור.  בחיים לא היינו מבחינים בתמרור מחוק מוסתר בשיח שמורה על כניסה סודית לאפיק נחל שם מגיעים למערה שרצינו, בקיצור הי הייתה כמו ויז וטיולי גם יחד.

מאוחר יותר המשכנו למגלו חוריו כפר חקלאי שנראה ציורי כמו שהבטיחו לנו, הכפר ריק וחוץ מכמה אנשים שראו אותנו מתקרבים מרחוק והגיעו אולי כדי לשרת אותנו אם נחפוץ בדבר כלשהו, זה נראה שכל החנויות ובתי העסק סגורים. ביררנו אם הגענו על שעת סייאסטה המקומית ודורה ענתה שכמעט כל שעה היא הסייאסטה המקומית. היוונים פשוט לא אוהבים לעבוד  !  איזה עם חכם אלוהים, איך לא חשבנו על זה לפניהם. במקרה הטוב הם קמים בתשע ונזכרים שיש להם חיים, בעשר הם שוקלים אם לפתוח את החנות באחת עשרה ובשתיים עשרה הם נחים מכל הפעילות המאומצת של היום. ואנחנו מדברים על עונת התיירות ביום חמישי בערב.

אביגיל ברגע של תהייה .. אם המקום הזה כל כך מדהים ואין פה אף אחד- למה לא נותנים אותו לנו?

לסיכום היומיים הראשונים של הטיול, קרפניסי שובה עיניים, הכנסת אורחים  מעל ומעבר, הטבע פורץ לך לנשמה בכל הזדמנות והיום נמשך ונמשך עד שנופלים מהרגליים מעייפות ורק אז שוקעת השמש.