יש לי חבר בזגורה

אני רוצה להיות יווני, או לפחות ישראלי יווני כי להיות יווני אמיתי דורש תכונות שאין לי או יותר נכון, בלהיות ישראלי יש המון תכונות מיותרות. מבולבלים ? גם אנחנו.  היוונים פחות.  כל כך מדגדג לי במקום לכתוב את השורות הללו להתחיל ללמוד על כוורות ועל גפנים. בא לי להחזיק בכוורת ולאלף כמה דבורים להטיל את הדבש שלהן בחצר שלי ממש עשרים מטר מסוכת הגפן הנדיבה מאחורי עץ התפוחים. החלק הקשה לדעתי יהיה לטפל טוב בעיזים, זה דורש למידה והשקעת זמן ומידה לא מבוטלת של סבלנות ואהבה. חלב עיזים לא מגיע כל כך בקלות ואת הגבינות שלי אני חובץ רק מחלב עזים כמובן. אני לא מתכוון למכור שום דבר, לא את החמוצים, לא את הלחם ולא הביצים של תרנגולות החופש שלי. רק לעבוד איתן יחד במשק ולגדול יחד. רק המחשבה על זה מרגיעה אותי.

ליוונים הכפריים יש שלווה בעיניים, משהו שאי אפשר לכתוב עליו במילים, התיאור "אין לחץ" לא מתחיל אפילו לגעת בציר השלווה שמסביבו מתלפפים שאר חייהם. כבר שבועיים בכפרים ועוד לא ראיתי אדם אחר ממהר, או חלילה מאחר, ההתנהלות היא שקטה ורגועה ומחויכת עד שישראלי כמוני היה קורא לה אפילו 'בעצלתיים' במקום 'בעדנה', כי ככה חונכתי. אולי ה"בעצלתיים" מגיע גם מקנאה ואולי מההשוואה המתבקשת בין אורח החיים שלי לשל הכפרי היווני יהיה מאיזה מעמד שיהיה. היוונים הכפריים עובדים מעט, (לא לדעתם אגב) אפשר לראות פועלי בניין יושבים ליד בית ומדברים ( בכל שעה שעברנו שם ), עובדי תחזוקה בהפסקת סיגריה של שלוש שעות, הרבה פעמים גם בלי הסיגריה, העובדים בחופים שכובים על ערסל, בעלי חנויות ומסעדות פותחים בעשר ויושבים להם בכייף על קפה בחוץ עם השכנים עד לפחות 2 בצהריים, אז הם צריכים לנוח 4-5 שעות כדי לחזור לשתות קפה של ערב מבערך 7 עד 12 בלילה. גם עניין ההגדרות שלהם לערב ולילה הוא שונה, מכיוון שמחשיך פה בעשר בלילה וגם ככה אין להם למה למהר או לאחר אז מה זה משנה.

בתור מוח יהודי-ישראלי-תזיזיתי המחשבות השניות שעברו לי בראש היו "בטח אחרי שבועיים הייתי משתגע משעמום" אבל המחשבות השלישיות הביקורתיות יותר טענו ש: מהו בעצם שעמום ? זו מילה שהמצאנו כדי שלא נוכל להנות מהרוגע.  כדי שנקדש את העשייה השוטפת והתכליתית, כדי שלא יהיה קיים דבר כזה "חוסר עשייה".  למילה 'שעמום' יש קונוטציה שלילית מכל אופן שבו נבחן אותה. בתרבות שלנו המערבית\ישראלית, שעמום= קושי, שעמום=בטלה, שעמום=חוסר יעילות, שעמום=מקור לזיהוי עצלות. 
בכפר הגדול "מצובו" אחרי ארוחת ערב מוקדמת בתשע בערב, נאספים בכיכר המרכזית המונים מאנשי הכפר , מבוגרים, קשישים ובעיקר ילדים ויושבים על ספסלים ומדברים אחד עם השני, צוחקים, מסכמים את היום או השבוע או משהו אחר, בעוד הילדים מתרוצצים וממציאים משחקים דמיוניים או ידועים על רצפת האבנים הלא שטוחה והלא מסותתת של הכיכר. אף לא סמארטפון אחד נשלף , שלא לדבר על מכשיר טכנולוגי או מסך אחר. האנשים פשוט נהנו אחד השני. ישבנו קסומים והבטנו בהם כמו במחזה של חיינו מתחילת שנות השבעים בכיכרות המרכזיות של הערים בהם גרנו. חזרנו על החוויה עוד שני לילות נוספים , לבנות זה היה טבעי ולא שמענו מהן את המילים "משעמם לנו", הן התרוצצו ושיחקו, ואפילו נחשפו למשחק גומי ששיחקו מספר בנות בכיכר, הן כל כך התלהבו שרכשנו חוט גומי למחרת והתחלנו לשחק, ממש כמו בשנות השמונים בילדותנו.
איכשהו שאני כותב את השורות הללו אני מרגיש שכבר קראתי אותן באיזה בלוג טיולים על עולם שלישי , או מאיזה מניפסט של מטיף רוחני, יופי מה אני מחדש ? בעצם כלום ! אני רק מדבר על יוון 2016, מדינה אירופאית שנמצאת שעה וחצי מאיתנו, שותה את אותו קפה ואוכלת את אותם חטיפים שאנחנו אוכלים, אפילו צופה ביורו ובטלנובלות ספרדיות או רוסיות ביוטיוב בהמשכים. אבל עושה את זה ברוגע. ושלא נתבלבל, גם פה יש סרטן וצינטורים ובעיות השמנה ובעיות כלכליות וכו' . באף מקום בעולם האדם אינו חף מאלו. אבל משום מה נראה לי שיש פה הרבה פחות מאלה וגם אם כן אז הם מוקפים רוגע, וגפנים ופרחים וים בטורקיז.

קבלת הפנים היוונית היא מתחרה רצינית מאוד לקבלת הפנים הערבית או הדרוזית, המארחים היוונים יוצאים מגדרם כדי שיהיה לך טוב, זה מפליא אותנו מחדש בכל מקום שאנחנו מגיעים, כי אנחנו לא רגילים שטובים אלינו בלי סיבה, אולי כי שכחנו מהו שירות טוב (כשאני אומר שכחנו אני  מתכוון לזוגתי ולי ולא לכלל הישראלים, למרות ש... אתם יודעים). בכל מקום חדש שאנו מגיעים אליו המראות גודשים את הציפיות וגם אם במבט ראשון המציאות אינה כך, המפגש עם בעלת הבית והנכונות שלה שיהיה לנו טוב, מרימה את סף הסיפוק שלנו לשחקים. אין בקשה שהיא קשה מדי, או מסובכת מדי, אין שום דבר שעולה תוספת או שום רצון שנדרש עבורו טיפול מיוחד. הכל נענה בחיוב ובחיוך. איננו מהאנשים שדורשים אקסטרות או דברים מוזרים אבל בישראל גם עבור המובן מאליו הפכנו להיות אסירי תודה. וכאן אנחנו לא רק אסירים אלא שבויי תודה, תודעת השירות ורצון להקל ולעזור הן מהמיוחדות ביותר שנתקלנו בהם. דורה המארחת שלנו ב'קרפיניסי' נתנה לנו את המייל האישי והטלפון שלה לכל מקרה שנצטרך  במהלך הטיול ( אנחנו מתכתבים איתה בשביל הכייף, ג'ורג' מהכפר 'זגורה' בפיליון החליף איתנו וואטסאפ והתנדב לעזור בכל בעיה, אחרי שסידר לנו מרבד של הצעות לטיול ועזרה מיידית בכל מיני סידורים טכניים. בחור מדהים, גם איתו אנחנו מתכתבים. ויש עוד הרבה על הדרך שהיו חברים ליותר מרגע, ובטח נשמור איתם על קשר.  אני לתומי חשבתי שיהיה קשה יותר להגיע לרמת הכרות טובה כשאתה מטייל בתור משפחה ולא כיחיד, הילדות גובות מאיתנו אתרוב תשומת הלב ואנחנו נענים באהבה, זו הרי אחת ממטרות הטיול. אבל הנכונות של המארחים לעזור ולהיות משען לכל גחמה או בעיה, מקרבת אותם מהר מאוד לרמת חבר מקומי. הרגשה קסומה.