לאכול לשתות לאהוב

יש כמה שפות בינלאומיות, שעובדות בכל מקום, שפת החיוכים והמחוות, שפת הריקודים והמוסיקה, שפת המגע והסימנים ושפת הילדים.  בתור ילד לא זכיתי לטייל בחו"ל וכיום אני חווה את העניין דרך הבנות שלי שבכל יום חושפות פלח של עצמאות ושל שליטה בעצמן ובסביבה, אנחנו מתירים להן כמובן את החופש הזה, אמנם בחשש סמוי אך עם המון גאווה, בעיקר לאחר שהן מצליחות להסתדר, מוצאות את הדרך, קוראות את תמונת המצב או שפשוט משיגות מה שהן רוצות בדרכן שלהן. הבנות מובילות את הטיול, אפילו שאנחנו תכננו אותו, היצרים שלהן, הכוחות והרצונות שלהן מנווטים את הפעולות של כולנו בתוך התוואי הכללי של המסלול. והן מפתיעות אותנו ברצון הלא פוסק שלהן לטפס, לשחות, לרכוב, לגלות, לבדוק, לשאול ולהיות בטוחים שמיצינו את השטח. החלק הקשה בטיול הוא הנסיעות. אין המון כאלה, אבל מדי כמה ימים יש נסיעה של 4-5 שעות, הן מתכוננות אליהן בדריכות רבה וזה המקום להודות לאלוהי הטאקי, הקלפים, המלחמה, הצ'יט, הרביעיות, משחקי המילים, ארץ עיר, נחש מי, שחמט, דמקה, טאבלט, סמארטפון, שירי ארץ ישראל, חוברות ספרים, אופני-רגליים, צביטות, מכות, ריבים, איומים, ברוגז, השלמה, רוח שטות, איבוד עשתונות, בהייה ושינה. אין על שינה. שקט צרוף של חצי שעה בלי תופעות לוואי.  הנסיעה\ההליכה ממשיכה עד שאביגיל עושה פרצופים של 10 אחוז סוללה והגיע הזמן לאכול. כשכל אחת אחרת זועקת לאוכל באופן פתאומי, זה אומר שאפשר למשוך עוד קצת עד המסעדה הטובה הבאה אבל אצל אביגיל זה יורד מהחיוך הנעלם עד שמיטת כתפיים והאטת צעדים כאילו האפליקציות השונות בגופה מצמצמות פעילות עד מילוי אנרגיה. במצב כזה הפתרון היעיל ביותר שגילינו הוא ג'ירוס ! במילים אחרות לאפת שווארמה קטנה ( חצי מהארץ ) שלהפתעתנו הפכה ללהיט הטיול. אנחנו רק שואלים מי רוצה ג'ירוס ועיני הבנות זורחות כמו לפטופ שחובר לחשמל. מעולם לא ראיתי את הבנות שלי טורפות משהו עד תום כמו את הג'ירוס הזה. בדמיוני אני רואה את דוכן הג'ירוס הישראלי שלי עובד ללא הרף ליד ג'ימבוריה מקומית, וכבר אני מתעייף מהמחשבה על עבודה וזונח אותה כדי ללקט פתיתי בשר אבודים מהאיזור של איילת שמחזיקה את הג'ירוס ביד אחת ובקבוק מים ביד השנייה בזמן שהיא מגלגלת תובנות מהחופשה ביוון תוך כדי ריקוד על רגל אחת ומאפשרת לחלקי לאפה להתעופף בפיזור אחיד מסביבה.

הג'ירוס הזה טעים רצח ! בכלל הכל פה טעים בטירוף, אתה קונה נקטרינה או תפוח והטעם שלהם גן עדן, איכשהו מרגיש הרבה יותר טעים מהארץ, טבעי יותר, עסיסי יותר ואני בטוח שזו לא רק אשליית הטיול\חופשה\הרוגע הפנימי  שגורם לי  להרגיש את זה. נירית מסכימה איתי שהטעם טוב יותר. כבר בארוחות הראשונות שהזמנו בכפרים באיזור ההררי הופתענו לגלות את המנה המובילה שם בכל מסעדה "צלעות טלה", לעזאזל הם עושים אותה טוב היוונים האלה. גם הטזאזיקי מצוין, פרחי הזוקיני הממולאים אליליים, הפטריות הממולאות מעולות, אפילו הסלט היווני הכי סתמי שאנחנו מזמינים כמעט בכל ארוחה מקבל טוויסט מטריף עם לבנת גבינת הפטה שמעליו. וכל ארוחה במסעדה מסתיימת בקינוח בקיצור האוכל פה טעים ביותר וכשהוא משתלב עם רוח אביבית וים טורקיז הוא גם נטמע טוב יותר.

היוונים כל הזמן מחייכים אלינו, כבר תיארתי את אדיבותם והרצון שלהם לארח כמיטב יכולתם, אבל זה מעבר לזה, ניכר שהם נהנים מזה, הם שמחים שאתה שמח, טוב להם כשטוב לך, הם קופצים כשאתה מבקש משהו ועושים את המקסימום כדי לאפשר את מבוקשך. מאידך אם אין להם, הם לא נבוכים, הם מחייכים ואומרים "אין לנו" וזה מרגיש לגמרי בסדר, כאילו, באמת אנחנו לא ממש צריכים את זה ואפשר גם לחייך ולהנות ממה שיש. שזה תמיד נכון. אבל כמו שאמרתי הנדיבות שלהם זורמת כמו מים. ועוד דבר זורם כמו מים, במיוחד בכפרים באיזור ההררי וזה מים.  כשטיילנו בכפרים הראשונים בקרפיניסי ופפיגו וגם בחצי האי פליון, לאורך כל הדרך אפשר לשמוע פכפוך מים עקבי ומרגיע, בנסיעה על צלע הר אנחנו עוברים מעל נהרות, בטיולים הרגליים אנחנו צועדים בתוך נחלים ופלגים ומשתאים לפני מפלים עצומים וקטנים. המים קפואים, הם זורמים מראשי ההרים שמשליגים בחורף ( רוב המקומות הופכים לאתרי סקי ) והמים זורמים ללא הפסקה ולכן הם נקיים וטובים לשתייה בכל מקום. אנשי הכפרים השכילו לעשות וניתבו את חלק מהפלגים לצנרת הכפרים ויש להם מים נקיים הזורמים כל הזמן, חלק מהפלגים נותבו לברזים הזורמים תמידית בכיכר המרכזית בכפר וכל מי שרוצה למלא את בקבוק המים שלו או לשתות לרוויה יכול לעשות זאת בכל עת.

לכל הכפריים בלי יוצא מן הכלל יש גינת ירקות ועצי פרי, ובכל ביקור בוקר או ערב הם עוברים עץ עץ וערוגה ערוגה ובודקים את מצבה של הצמחייה, היא משרתת אותם והם משרתים אותה, סימביוזה. בכל פעם כשיצא לנו לשבת על קפה של בוקר ולהביט בביקורים הללו, נגשו אלינו בעלי הגינות ובידיהם פירות שונים לכבדנו. תפוחים, מלון, ענבים, גרגירי גינה מתוקים, סוג של בֶרִיז מסויימים, מלפפונים, עגבניות וממש בזמן שאני כותב מילים אלה פונה אלינו השכנה שראתה אותנו יושבים בחצר, וביוונית רהוטה הציעה לנו את כפותיה המלאות בתאנים עסיסיות וטריות שקטפה זה עתה. ומה אומר.. הן פשוט מעולות !

ולסיום  צִּ'יפוּרוּ !  (במלעיל)
כולנו מכירים את קוריוז האוזו ביוון, וכחוקר קוריוזים קניתי בקבוק אוזו קטן יחד עם הבירה היומית ושמחתי את נפשי בשוט קצר. בטברנות המקומיות בכל עיירה וכפר אפשר לראות קשישי הדירקטוריון המקומיים יושבים בחברותא כשעל השולחן תריסר כוסות  שוט קטנים של צ'יפורו וקיסמים פזורים על צלוחיות מאזטים של חתיכת דג, חמוצים מקומיים וזיתים. באף תפריט לא זיהיתי במפגיע את האוזו ורק בתחתית המשקאות הופיע הצ'יפורו. לקח לנו זמן להבין שזה השוט שעליו יושבים ותופסים ראש. בצאגאראדה התחנה האחרונה שלנו בכפרים המארח שלנו בהוסטל היה מפנק בצורה לא נורמלית, אבל גם חצי שיכור בדרכו, בואו נאמר שהטיפה המרה הייתה מתוקה לחיקו. הוא קלט שאני שותה בירה בערב, מיד הלך והביא שלושה שוטים של צ'יפורו שהוא מכין בעצמן ואחר כך ליקר דובדבנים שאישתו מכינה והלילה הזה סימן את הקריצה שלו (תרתי משמע) ללילות הבאים, בכל ערב ישבנו ושתינו סוג של אוזו מקומי עד שרוחות ליליות הניסו אותנו רוויים ושיכורים קלות לחדרים לשנה עריבה. יחי הצ'יפורו !